פסק-דין בתיק בר"ע 815/05

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל, הרשם מרדכי כדורי, מיום 15.5.05, בה קיבל את טענת המשיבים, כי חוב הוצאות הפיתוח של החייב כלפיהם ייפרע קודם לפירעון משכון הרשום לטובת המבקש-הבנק.

בטרם אדון בבקשה לגופה, אתייחס לשתי טענות מקדמיות אשר נטענו על ידי באי-כוח  המשיבים.

א. איחור בהגשת בקשת רשות הערעור

1.         ב"כ המשיב 1 - מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "מינהל מקרקעי ישראל" או "המינהל") וב"כ המשיבה 2 - מוריה חברה לפיתוח ירושלים (להלן: "מוריה") טענו, כי יש לדחות את הבקשה על הסף, מן הטעם שהוגשה לאחר חלוף המועד הקבוע בתקנה 119(ה) לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם-1979 (להלן: "תקנות ההוצאה לפועל"), וזאת ללא כל הסבר מניח את הדעת וללא בקשה להארכת מועד. הבקשה הוגשה חודש ימים לאחר מתן ההחלטה, בעוד שעל פי תקנות ההוצאה לפועל היה על המבקשת להגישה תוך 15 יום מהמועד האמור.

2.         בהחלטתי מיום 3.1.06 איפשרתי לב"כ המבקש - הבנק להגיב לטענה זו, ותגובתה הארוכה והמפורטת הוגשה ביום 17.1.06, בה הודתה כי הבקשה הוגשה באיחור בשל טעות שלה, בכך שסברה, בטעות ובתום לב, כי המועד להגשת בקשה רשות ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל זהה למועד הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סד"א") להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט שלום, היינו 30 יום, ולא מתוך זלזול בסדרי הדין או בבית המשפט. לטענתה, אף ב"כ המשיבים לא הבחינו בטעות, וייתכן כי טעו בעצמם, ולפיכך אף לא טענו דבר בעניין האיחור במסגרת תגובותיהם לבקשה לעיכוב ביצוע החלטה (בש"א 2123/05), ומשכך סברה כי זנחו טענותיהם בעניין זה. מכל מקום, במסגרת בקשתה ביקשה ב"כ הבנק להאריך המועד להגשת בקשה זו מטעמים שונים. לטענתה, בשנים האחרונות נוהגת מגמה מרוככת, לפיה אין לשלול בהכרח מתן ארכה בשל טעות שבדין, והיא מחייבת בדיקה, לפי נסיבות העניין ובהתאם לאינטרס הנגדי, לרוב - אינטרס ההסתמכות של בעל הדין האחר. לשיטתה, שילובם של העדר פגיעה באינטרס ההסתמכות של המשיבים, עם הצורך להכריע בסוגיה המשפטית החשובה העולה מהבקשה וסיכויים טובים לקבלת הערעור בסוגיה זו, מחייבים סטייה מטענות פרוצדורליות גרידא.

3.         לאחרונה חל ריכוך של ההלכה הנוקשה בסוגיית הארכת המועד מחמת טעות שבדין (בש"א 6708/00 יוסף אהרון נ' אהרון אמנון, פ"ד נד(4) 702; רע"א 9073/01 יהודית פרנקו סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תק-על 2002(1) 745). דברים שכתב כב' הרשם (כתוארו אז) ב. אוקון בעניין בקשה להארכת מועד לקיום דיון נוסף, יפים ונכונים הם גם לענייננו:

"לא ניתן להותיר אי מבודד של חוסר התחשבות בטעות שבדין, רק בתחום סדרי הדין. סדרי הדין הם משרת יעיל, אך אדון מסוכן. התעלמות מהם היא מסימני ההיכר של שיטה רופפת ופרומה, אך דבקות יתר, במקום בו נדרשת התחשבות, עלולה להיתפס כקפריזית ושרירותית. סדרי הדין נועדו לצנן אך לא להקפיא, לווסת ולנתב אך לא לשתק.

בסופו של יום, סדרי הדין נועדו להגשים זכויות מהותיות, ואלה צריכות לעשות את שלהן. גישה מהותית מרחיבה, שתום הלב הוא ממי התהום שלה, אינה יכולה להיות מלווה על ידי סדרי דין קפוצים ונוקשים יתר על המידה. התרבות המשפטית נבחנת לא רק על ידי הזכויות המוגנות. לעיתים דווקא דרכי הגישה הן המהוות בבואה אמיתית למצבו של המתדיין.

על כן, נראה כי אין לשלול בכל מקרה כל בקשה למתן ארכה בשל טעות בדין בנוגע למועד הגשת העתירה לדיון נוסף... מקום שעוצמת הפגיעה בציפיות... היא פחותה, ניתן יהיה להכיר בטעות. כך, למשל, ניתנה הארכת מועד מקום בו נתן בעל הדין הודעה לבעל הדין האחר, ביחס לכוונתו להגיש עתירה לדיון נוסף. ההודעה שללה את צפייתו של בעל הדין האחר להתגבשות "מעין חסינות" מפני המשך ההליכים (בש"א 2108/99 עזבון המנוח סמואל נ' אלינא אוריאלי, תקדין עליון 487 (1)2000)..." (בש"א 6708/00 הנ"ל, עמ' 705).

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, נחה דעתי, כי בענייננו מתקיימים "טעמים מיוחדים" להארכת המועד להגשת בקשת רשות הערעור, כמתחייב מתקנה 128 לתקנות ההוצאה לפועל, וזאת בהתחשב במכלול נסיבות העניין ובהן מידת האיחור, ציפיותיהם של בעלי הדין שכנגד, וחשיבותה של ההכרעה בשאלה העומדת על הפרק (ראה: בש"א 9159/04 ניסן חקשורי נ' משה בובליל ואח', תק-על 2004(4) 499, פיסקה 3 לפסק הדין). אבאר את נימוקיי.

ב"כ הבנק הודתה, בהגינותה, כי המקור לאיחור בהגשת הבקשה רובץ לפתחה. לדעתי, במקרה דנן, ניתן למחול גם על טעות מעין זו, שנעשתה בתום לב, בשל העדר האחידות בין תקנות סד"א ותקנות ההוצאה לפועל להגשת בקשת רשות ערעור, הגורמת לבלבול בקרב ציבור המתדיינים (בר"ע (מחוזי חי') 679/03 גיתית כפר שיתופי של משקי חירות בית"ר בע"מ נ' אביב ואח', תק-מח 2003(4) 1663; ע"א (מחוזי חיפה) 2780/01 נחום פרבר נ' קאדרי בסאם, תק-מח 2000(1) 7270; בש"א 6708/00 הנ"ל, עמ' 706). ראשית, לא נפגעה הציפייה הלגיטימית של ב"כ המשיבים ביחס לסופיות ההליכים (רע"א 9073/01 הנ"ל; בש"א (מחוזי נצרת) 1830/04 עלי חסן עודה ואח' נ' קשר הנדסה וצמ"ה בע"מ, תק-מח 2004(2) 3242; בש"א 3424/94 INTERLEGO A/S נ' EXIM LINES BROS. S.A ואח', תק-על 94(2) 1572; בש"א 10934/05 הסתדרות העובדים הכללית החדשה בא"י ואח' נ' בנק הפועלים בע"מ ואח', החלטה מיום 1.2.06, פורסם באתר בתי המשפט). ב"כ הבנק הודיעה לב"כ המשיבים, ימים ספורים לאחר קבלת החלטת ראש ההוצאה לפועל, על כוונתה להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה ואף ביקשה את הסכמתם לבקשה עיכוב ביצוע ההחלטה (נספח ה' לתגובת הבנק מיום 17.1.06), אשר הוגשה יחד עם בקשת רשות הערעור, ובתגובה שהגישו המשיבים לבקשה לעיכוב ביצוע לא נטען מאומה לגבי נושא האיחור. הנה כי כן, הטעות במועד להגשת בקשת רשות הערעור נעשתה בטעות ובתום לב, ולא מתוך זלזול בצדדים, בסדרי הדין, או בבית המשפט. שנית, לגופו של עניין, השאלה העומדת לדיון במסגרת בקשה זו היא שאלה משפטית לא פשוטה, וכפי שיפורט להלן, לדעתי, יש לקבל את הערעור, ולבטל את החלטתו של ראש ההוצאה לפועל. דחיית הבקשה להארכת מועד בנסיבות אלו, פירושה פגיעה בזכויותיו המהותיות של הבנק. לתוצאה זו אין מקום, במיוחד כאשר פעל בתום לב.

אשר על כן, הנני מקבל את הבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות הערעור ומאריך המועד עד ליום בו הוגשה. האיחור בהגשת הבקשה והצורך בקבלת תגובות ב"כ המשיבים בעניין זה, יובא בחשבון בעת פסיקת הוצאות הבקשה.

ב. אי צירוף ערובה לערעור

4.         ב"כ המינהל ביקש לדחות הבקשה על הסף גם מן הטעם שהמבקשת לא צירפה לבקשה כל עירבון או ערובה להבטחת הוצאות המשיבים לפי תקנה 404(א) לתקנות סד"א. אין בידי לקבל טענה זו, שכן גם בעניין זה שונות תקנות ההוצאה לפועל מתקנות סדר הדין האזרחי, באשר הן אינן מתנות את הגשת בקשת רשות הערעור או הגשת ערעור בהפקדת עירבון או ערובה אחרת להבטחת הוצאות המשיב, אלא על פי החלטת בית המשפט שלערעור (ראה תקנה 120(ז) לתקנות ההוצאה לפועל). מכל מקום, מאחר שהמבקש הינו תאגיד בנקאי, אין חשש כי הוצאות שייפסקו כנגדו, אם ייפסקו, לא ישולמו ולפיכך מתייתר הצורך בהפקדת ערבות.

משנדחו טענותיהם המקדמיות של ב"כ המשיבים, אעבור לדון בבקשה לגופה.

רקע עובדתי וההליכים שקדמו לבקשה 

5.         בין החייב לבין המינהל נחתמו הסכם פיתוח והסכם חכירה, לפיהם רכש החייב זכויות חכירה בנכס מקרקעין (להלן: "הנכס"). לצורך מימון הרכישה, נחתם הסכם הלוואה בין החייב לבין המבקש (להלן: "הבנק"). זמן קצר לאחר מכן, נחתם הסכם הלוואה נוסף. לבקשת הבנק, ועל מנת להבטיח את שתי ההלוואות בבטוחה קניינית, שועבדו זכויותיו של החייב בנכס במשכון לטובת הבנק, וכן נתן המינהל התחייבות לרישום משכנתא, לטובת הבנק, לפיה עם רישום הנכס בלשכת המקרקעין תירשם גם המשכנתא על הנכס.

6.         בספרי המינהל נרשמו זכויות החייב בנכס וכן נרשמו שתי משכנתאות בדרגה ראשונה בגין שתי ההלוואות כמפורט לעיל. בשלב מאוחר יותר, נרשמו בספרי המינהל גם שלושה עיקולים על זכויות החייב בנכס לטובת מוריה, על פי פסק דין שניתן לטובתה בגין חובו של החייב כלפיה בשל אי תשלום הוצאות הפיתוח, שהוגש לביצוע בהוצאה לפועל.

7.         החייב לא עמד בהחזר התשלומים החודשיים בגין ההלוואות, וביום 11.1.00 הגיש הבנק ללשכת ההוצאה לפועל בקשה למימוש משכון. ביום 13.3.00 מינה ראש ההוצאה לפועל את ב"כ הבנק ככונס נכסים לצורך מימוש זכויות החייב בנכס (להלן: "הכונס" או "כונס הנכסים"). לאחר שנמצא רוכש לנכס, ובהעדר תגובת מוריה לבקשה לאישור המכר, אישר ראש ההוצאה לפועל את מכירת הנכס, אך זו בוטלה מאוחר יותר משלא עמד הרוכש בהתחייבויותיו. לאחר שנמצאו רוכשים חדשים לנכס הגיש הכונס בקשה נוספת לאישור המכר. בהעדר תגובת מוריה אף לבקשה זו, אושרה מכירת הנכס לרוכשים החדשים, וביום 13.2.02 ניתן צו אישור מכר לפי סעיף 34א' לחוק המכר, תשכ"ח-1968 (להלן: "הצו").

8.         ביום 28.4.04, ולאחר השלמת ההליכים מול שלטונות המס, ביקש הכונס מהמינהל להעביר את הזכויות בנכס על שם הרוכשים החדשים על פי הצו. המינהל סירב בטענה, כי על הנכס קיים חוב בגין הוצאות פיתוח שלא שולמו למוריה על ידי החייב, וכי הנטל לתשלומו חל על הכונס והוא מהווה תנאי להעברת הזכויות בנכס.